ענבל ואני גדלנו באותו קיבוץ. היא צעירה ממני בכמה שנים ואני זוכרת היטב את התנהלותה עם הליכון ובהמשך עם קביים. בכל זאת, היא הייתה הילדה היחידה בקיבוץ עם הליכון. אני זוכרת היטב גם את העובדה שהיא הייתה חלק בלתי נפרד מקבוצת הגיל שלה וכי הייתה מגיעה לכל פעילות באשר היא. אני גם זוכרת את המסירות של הוריה ובעצם של הקיבוץ כולו בשילובה בחיים הרגילים, למרות שהייתה משותקת ברגליה. ענבל מספרת שעפרה, הגננת, הייתה לוקחת אותה על גבה לטיולים בואדי.
אמא שלה, ג'ודי, שעברה והתיישבה עמנו לרגע במהלך הראיון, סיפרה שאחד הרופאים שהם ביקרו כאשר הייתה ממש קטנה ( היא נולדה עם סיבוך בכלי הדם בעמוד השדרה שהתגלה רק בגיל שנתיים) אמר להם כך: "או שהיא נכה או שהיא לא נכה - אל תעשו אותה נכה בראש". והם הבינו שתפיסתה את עצמה תלויה באופן שבו יתפסו הם את המצב.
שחיית פרפר
ענבל פיזרו היא שחיינית פאראלימפית שהביאה לישראל 9 מדליות במהלך 4 האולימפידיות שהשתתפה בהן עד היום, הראשונה כבר בגיל 17 (מדליית כסף ומדליית ארד באתונה, 3 מדליות כסף בבייג'ינג, 3 מדליות ארד בלונדון ומדליית ארד בריו דה ז'נרו). היא מעוררת השראה בעוצמות שלה, שבאות יחד עם עדינות וחיוך וענווה, כלל לא מובנים מאליהם. ואני הייתי סקרנית לברר, יחד איתה, מה הן מקורות ההשראה שלה, בדרך המיוחדת שלה.
כשביקשתי ממנה, עוד לפני המפגש, לבחור שיר מעורר השראה, הפכה הבקשה שלי לחיפוש פנימי בפני עצמו ובמשך השבועות הרבים בהם לא הסתייע בידינו להיפגש היא אספה ציטוטים ושירים וכל מיני טקסטים שמלווים את חייה ועזרו לעצב את תפיסת עולמה.
כמה שמחתי על הנכונות שלה ללכת איתי דרך ואיזו שיחה נפלאה זו הייתה (יכולנו לשוחח עוד שעות ורק שבת שעמדה להיכנס רמזה לי ללכת...)
אז הפוסט הפעם, שזור בחלק מאותם טקסטים שאספה ענבל. כולם השראה. הוריה של ענבל במקור מניו זילנד, ייתכן שזו הסיבה שרבים מהציטוטים באנגלית.
קשיי תעופה
אחת התקופות הקשות ביותר עבור ענבל הייתה בשנתיים שקדמו לאולימפידת ריו (2016). היה לה קשה רגשית, היו קשיים בתקשורת מול המאמן והתחילה גם תקופת מחלות וסיבוכים בריאותיים, שנמשכו שבועות ארוכים עד לאיתור הבעיה.
כשהרגישה שחסרות לה נקודות אור בחרה לכתוב על הקיר בחדר שלה את הציטוט הבא:
“Courage is not the absence of fear but rather the assessment that something else is more important then your own fear”
או בתרגום חופשי - "אומץ איננו היעדר פחד, כי אם ההערכה שמשהו אחר יותר חשוב מהפחד שלך". (פרנקלין ד. רוזוולט).
ענבל מספרת שלמרות שלא ידעה מי אמר את המשפט הוא נגע בה מאד. "לא הייתי בטוחה למה אני ממשיכה לקראת ריו", מספרת ענבל. "בספורט כמו שלי, זה תמיד מסע משותף עם המאמן האישי, וכשמערכת היחסים עם המאמן מתערערת כל המסע מתערער. ההצלחות הן משותפות, אך הכישלון מרגיש אישי…. הייתי חולה והיה ברור שהתוצאות המקצועיות באולימפיאדה לא תהינה טובות - אז בשביל מה כן?" ענבל עברה עם עצמה תהליך לא פשוט והגיעה להבנה שיש משהו שיותר חשוב לה מאשר הקושי הנקודתי וזה לסיים משהו שהתחילה, מתוך תפיסה ש"לקום וללכת לא יעזור", כדבריה. במקרה הזה מדובר גם באימונים לקראת האולימפיאדה וגם בהצלת הקשר האישי עם המאמן.
את תפיסת העולם לפיה לא מפסיקים באמצע תהליך היא קיבלה כנראה גם מהבית. לאחרונה נמצאו קלטות וידאו שבהן ענבל מצולמת בתחרות שחיה בגיל מאד צעיר, אולי 5, ואבא שלה צועק לה משפת הבריכה "אל תעצרי באמצע הבריכה".
הדרך לאן?
היא מספרת על תובנה נוספת שהגיעה מצפייה באותו סרטון מגיל 5. "רואים אותי מגיעה לקיר ולא מחפשת לראות מה הייתה התוצאה, רק שמחה בחלקי על כך שסיימתי. בחינוך של היום לא רואים את זה - כשילד היום הולך לחוג הרבה פעמים שואלים אותו האם ניצח. מתי זה הפך להיות המטרה? יש המון ילדים שעוזבים חוג כי הם לא מצטיינים וזה ממש חבל. ספורט אמור לתת כלים כל כך יפים שלא קשורים לתחרותיות בשום צורה".
אני מתחברת מאד לדבריה ומספרת לה על הראיון שערכתי עם איתי קנר (מנטור ומייסד המכון למנטורינג), בו הוא מתאר בדיוק רב אילו כלים מנטליים רכש בהיותו טנסיאי בגיל צעיר, כלים אשר משמשים אותו עד היום.
"מחנכים היום את הילדים שאם אתה לא טוב בזה אז זה לא כיף", היא ממשיכה, "בעוד שכילד, אתה אמור להנות מעצם המשחק. לקח לי 3 אולימפיאדות להבין - האולימפיאדה כשלעצמה היא אירוע לא מהנה כלל (עבורי) ובעצם הדרך היא החשובה ביותר".
אבל, למרות ההבנה שהדרך היא העיקר בספורט, בהדרגה הבינה ענבל שגם לאולימפיאדות יש מטרה בתהליך, ללא קשר למדליות. "אחרי האולימפיאדות חשבתי להתאמן בלי תחרות אבל אז זה היה פחות כיף, לא כי אין מדליה, אלא כי אין יעד. היעד גורם לך להוציא מעצמך יותר, וזו הסיבה שחזרתי להתחרות. השבועיים באולימפיאדה בהם אני נהנית פחות, שווים את הדרך לקראת. ואת העמידה באתגר".
ענבל בחרה להביא אל השיחה שלנו שיר של רופי קאור Rupi Kaur, משוררת ואמנית ספוקן וורד. אני לא הכרתי אותה קודם והתחברתי מיד לכתביה, ממליצה לכם לקרוא עליה ואותה. (הכתיב האנגלי בשיר ללא אותיות גדולות מהווה חלק מסימן ההיכר שלה ואיננו טעות דפוס).
this is the recipe of life
said my mother
as she held me in her arms as i wept
think of those flowers you plant
in the garden each year
they will teach you
that people too
must wilt
fall
root
rise
in order to bloom.
"צריך לעבור את כל התהליך, כמו הפרח לנבול, ליפול, להשתרש ולצמוח מחדש, כדי לצאת מחוזק אחר כך", מסבירה ענבל, "ובשנים האחרונות עברתי את כל השלבים האלה. אני מקווה שעכשיו אני בפריחה", היא מוסיפה בחיוך צנוע.
חיזוק הרוח
ענבל מודעת לכך שהיא מחפשת דרכים לחזק את רוחה ולפעמים בוחרת בכך במודע. באחת הנסיעות למרכז אימונים בגובה בארמניה, מקום קסום מבחינת הטבע שבו והתרבות הקדומה שנשמרה, גילתה ענבל שמוכרים זהב בבנק. אז היא קנתה חתיכה וביקשה שיכינו לה מדליון בעיצוב אישי:
בצד האחד, כתר ומגן דוד, כפרשנות לציטוט מספר אהוב עליה במיוחד, פרש הברונזה מאת פוליאנה סימונס, בו נאמר לגיבורת הספר: "הכתר והצלב יהיו בכוס התה שלך". "כלומר", מסבירה ענבל, "הדברים הכי משמעותיים בחיים שלך יקחו אותך הכי גבוה והכי נמוך".
בצד השני של המטבע ביקשה ציור של קשר משני חבלים.
יחד עם אלה היא הוסיפה מטבע חלק, שמסמל דף חלק, לאחרי התחרות.
אחרי האולימפידה היא בחרה לעבור לרמת השרון והתחילה ללמוד כדי לנסות לשפר את התחושה הפנימית שלה. כחלק מהרצון לשחרר את העבר היא הסירה את השרשרת מהצוואר, כאומרת, היא כבר לא נטל על הצוואר. אבל היא כן שומרת אותה והיא נוסעת איתה לכל מקום.
טקסט נוסף שבחרה ענבל הוא שיר ששמעה מוקרא כחלק מהסרט אינויקטוס, בבימוי של קלינט איסטווד, העוסק במאבק של נלסון מנדלה לשלב שחורים בספורט בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד. נלסון מנדלה (הדמות) מקריא בסרט שיר בשם 'אינויקטוס' מאת ויליאמם ארנסט הנלי
Invictus
William Ernest Henley
Out of the night that covers me,
Black as the pit from pole to pole,
I thank whatever gods may be
For my unconquerable soul.
In the fell clutch of circumstance
I have not winced nor cried aloud.
Under the bludgeonings of chance
My head is bloody, but unbowed.
Beyond this place of wrath and tears
Looms but the Horror of the shade,
And yet the menace of the years
Finds and shall find me unafraid.
It matters not how strait the gate,
How charged with punishments the scroll,
I am the master of my fate,
I am the captain of my soul.
ענבל מסבירה שהתחברה במיוחד לשתי השורות האחרונות, אשר אומרות, בתרגום חופשי: אני אדון לגורלי, אני הקפטן של נשמתי. "לפעמים לקחת אחריות על עצמך זה משהו שמכביד", היא אומרת, "אבל אני מוצאת בזה נחמה".
התפתחה בינינו שיחה בנושא ואני סיפרתי על השיר "עשיתי הכי טוב שאפשר" מאת אסתר שמיר, שאיתו פתחתי את הבלוג שלי, וחולל אצלי רגע של הבנה עמוקה, שלמרות הקשיים, אני עושה את הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון. הסברתי שחשוב בעיניי גם לומר לעצמנו שעשינו הכי טוב שיכולנו כי רבים מאתנו חשים חמלה עבור אחרים, אבל שוכחים להביע חמלה גם כלפי עצמנו. ענבל ענתה שכשהיא חושבת על המשפט הזה, "עשיתי הכי טוב שאפשר", חשוב לה לדעת שפעלה בדרך שהיא מאמינה שהכי נכונה עבורה ולא הוכתבה על ידי אדם אחר, "אף אחד לא עשה עבורי - מי שאני זה מה שאני עשיתי מחיי".
כאשר אני שואלת האם יש אדם או ספורטאי כלשהוא שהיווה השראה עבורה היא עונה "אף פעם לא הרשתי לעצמי להסתכל על אחרים, אני תמיד מודדת את עצמי ביחס אל עצמי".
מביטה אל האופק
ענבל היום בת 31 . בעולמם של ספורטאים, היא כבר רגע לפני פרישה, וחשוב לה לסיים בחוויה טובה, לא לעבוד בהתאם לנסיבות, אלא לעשות משהו שעוד לא הצליחה לעשות, ולכן היא חזרה להתאמן לקראת האולימפיאדה הבאה בטוקיו. מבחינתה, היא לא בודקת את הישגיה על פי סוג המדליה שהיא תקבל או לא תקבל, אלא על פי תוצאות המשחים, ביחס להישגי העבר שלה עצמה. " צבע המדליה תלוי במתחרים האחרים", היא אומרת, "ואני תמיד מדדתי את עצמי רק ביחס לעצמי".
לאחר שלמדה בטכניון ביוכימיה מולקולרית במשך שנתיים, הבינה שזה לא הכיוון שלה. שהיא לא מעוניינת לעבוד לבד במעבדה, אלא לעבוד עם אנשים, ובחרה להפסיק את הלימודים ובמקומם להתחיל ללמוד פסיכולוגיה ומנהל עסקים. גם המהלך הזה דרש ממנה כוחות נפש גדולים ואומץ לבחור בדרך הנכונה לה.
באוגוסט האחרון היא זכתה באליפות העולם בדבלין בזהב ב - 200 מ' חופשי, כסף ב - 200 מ' מעורב אישי וארד ב - 100 מ' חופשי ונראה כי היא מתחזקת.
שירה והשראה
את השיר בעברית שבחרה ענבל לפינה זו היא הכירה לראשונה לפני שנים, כאשר קיבלה את הספר "ציפור לאן את נוסעת" מאת שלומית כהן-אסיף מחברה טובה. היה שם שיר שנגע מאד ובאופן פלאי, פגשה בו שוב לאחר שנים, באותה תקופה קשה שלפני אולימפיאדת ריו, כשהלכה לסיור במרכז "שלווה" בירושלים. מדובר במקום שהוקם על ידי זוג הורים דתיים שנולד להם ילד עם מגבלה קשה והם פתחו מרכז בהשראתו לילדים עם צרכים מיוחדים בירושלים ובו משלבים גם ילדים ללא מוגבלות. על הקיר היה כתוב אותו השיר:
גובה החלום
שלומית כהן-אסיף פרפר בן יום שאל פרפר בן יומיים: "עד איזה גובה עפות הכנפים?" ענה פרפר בן יומיים לפרפר בן יום: "גובה הכנפים הוא גובה החלום."
הפגישה המחודשת עם השיר בשלב אחר בחיים, הייתה עבורה כמו סגירת מעגל.
לשאלתי מה דעתה על הנושא של שילוב ילדים עם מוגבלות בבתי הספר, ענתה ענבל משהו שלא חשבתי עליו עד היום. "חשוב לילד עם מגבלה שיהיה גם במקום עם ילדים כמוהו כדי שתהיה לו הזדמנות להיות גם החזק ולא רק הזנב של הקבוצה. שלא ירגיש שאין לו סיכוי להשתלב בעולם האמיתי. לכל ילד בעיניי כדאי שיהיה מקום שהוא החזק בו וגם מקום שמאתגר אותו".
על המשוררת
שלומית כהן-אסיף (ילידת 1948) היא משוררת ומספרת ישראלית. היא כתבה כ -70 ספרים וזכתה ב 18 פרסים שונים בתחום הספרות. בשנת 1995 זכתה בפרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום ספרות הילדים והנוער ובשנת 2017 זכתה בפרס מפעל חיים על שם אריק איינשטיין.
להרחבת מעגלי החוויה:
ניתן לעקוב אחר ענבל בדף הפייסבוק שלה.
על הצילומים
הצילומים הנפלאים שמלווים את הפוסט הזה הם פרי יצירתה של אפרת סטרטינר, צלמת וכותבת מוכשרת. שווה מאד לעקוב אחר הפעילויות שלה בדף הפייסבוק שלה.
חוץ מטבע היא מצלמת גם אנשים ואפשר להצטלם אצלה.
תודה אפרת על נדיבות הרוח שלך, בצילומים ובשיתוף הפעולה ביצירה.
וואו, איזה אישה מעוררת השראה!
מדהים כמה האין יכול לתת כוחות ליש.
לקחת חולשה ולהפוך אותה לחוזקה.
ראיון מעורר השראה.
אהבתי את נקודת המבט, להסתכל על הדרך, בהחלט משהו שאני מנסה לחנך את הילדים שלי לאורו.
מעבירה את הפוסט לפורום המשפחתי.
רחל יקרה, תודה על התגובה המפורטת! השיחה עם ענבל הייתה זורמת ונעימה, כאילו תמיד אנחנו יושבות לשוחח על מהות החיים 😀 ענבל אישה נעימה מאד וכיף לשוחח איתה.
לגבי התחרות האישית- נדמה לי שכל מקצועות הספורט בסופו של דבר הם לא רק כנגד עצמך, שכן אז לא היו קוראים לזה תחרות ולא היו מדליות... זה בעצם אחד הקשיים שלי עם מערכת החינוך בישראל, שמבליטה הרבה יותר את המדליות, שהן הסממן להשוואה קבוצתית והרבה פחות את השיפור ביחס לעצמי. בעיני זו טעות מיסודה. ( את בטח מכירה את בית הספר שמנהל אריק מנדלבאום, גם הוא רואיין כאן בבלוג בפוסט ״עלה למעלה עלה״ והנושא הזה כמובן עלה).
בנוגע לשונה והמתקשה- נדמה לי שכל אדם שאי פעם התבגר על מכשולים עשה זאת כי…
שולי,
פוסט מעניין ביותר.
גם מעניין איך זה לקיים שיחה כזאת, עם מי שהכרת בעיניים של ילדות, והיום אתן מדברות מנקודות מבט אחרות לגמרי...
וגם, עניינו אותי ההתייחסויות לתחרותיות ולפרפקציוניזם, כי מצד אחד ענבל מדברת על החשיבות בנצחון על השיא האישי, ומצד שני היא מתחרה בתחרויות בלתי-אישיות לגמרי - וזה לא סותר, כי התחרות נותנת מוטיבציה ומדידה שקשה להשיג באימונים אישיים לגמרי. והמחשבה הזאת, שזה לא סותר, היא תובנה חדשה ואפילו מפתיעה במקצת, שבאה לי בעקבות הקריאה. תודה (-:
ועוד משהו שמאד מדבר אלי: אני חברה בקבוצות מורים והורים (זה המקצוע...) - ובדיוק השבוע כתבתי באחת מהן פוסט בעניין הילד החריג, זה שלא יכול או מתקשה, ותמיד הקריאה היא "אל תעשו כך וכך בכתה כי יש ילדים ש-..." - ותהיתי…
תודה רבה למגיבים (-: מילותיכם חשובות לי מאד! לצערי כרגע במבנה האתר אני לא יכולה להגיב באופן אישי, אז כותבת כאן. לאה- תודה רבה על ההפנייה לפוסט של רחל ארליך - היה מעניין לקרוא ומעורר מחשבה.